![]() |
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
![]() |
רומן פסיכדלי או: סיפורם של הפועל הפשוט לאלוז והנסיכה הלא פשוטה כלל לאלוזה סוף "לאלוז!" קראה הנסיכה לאלוזה בקול נרגש "לאלוז! אהובי!" זעקה. אך שום קול לא הגיע בחזרה. לאלוזה התייפחה, ובן רגע השמיים הכחולים האפילו, האדמה נפערה והנסיכה נבלעה אל תוך מעמקיה החשוכים של האדמה. בעל זבוב חזר למקומו הטבעי. התחלה הסיפור מתחיל בבוקר יום ראשון, בעיר סיביליה שבספרד בשלהי המאה ה-18. לאלוז, פועל בניין ביום יום ונגן נבל בלילות, עשה דרכו כמדי בוקר לעבודתו ברח' חאבייר תימייה, שם הוא בונה דירת 4 חדרים מפוארת עבור בתו של מלך ספרד חואן אנטוניו הרביעי, הנסיכה לאלוזה. הבוס העריך בפני לאלוז כי בתוך שבוע יסיימו את הבנייה. לאלוז שמח כי סוף סוף יסתיימו העבודות שכן גופו כבר החל לכאוב והוא רצה לנוח מספר ימים על מנת להתאושש ולהתחזק. והנה לאלוז מגיע לבניין שברח' חאבייר תימייה וראה כי הבניין שומם. אף פועל לא הגיע וגם לא הבוס. תחילה חשד כי הקדים, אולם הציץ בשעון וראה כי השעה 7:00 בבוקר, השעה בה קבעו כולם להיפגש. כל העניין נראה ללאלוז מוזר ביותר. בעודו מנסה להתרכז, שמע לאלוז רחשים מכיוון הדירה שאמורה להיות של הנסיכה לאלוזה. הוא הרים מבטו מעלה ותהה האם ייתכן כי כבר התחילו את העבודות. בו במקום החליט לאלוז להיכנס אל הבניין ולבחון את העניין מקרוב. הוא צעד במעלה המדרגות אל הקומה הרביעית שם ממוקמת הדירה של הנסיכה לאלוזה, ובעודו צועד במדרגות הוא הרגיש משב קור אדיר עוטף אותו. היה זה מוזר כיוון שמזג האוויר היה חמים ונעים בחוץ אולם לאלוז לא חשד בכלום. בעודו מתקרב לדלת חש לאלוז מכה חזקה בעורפו. ופתאום הכל נהיה שחור. אמצע לאלוז התעורר. הוא שמע רחשים סביבו והבין כי אינו לבדו בחדר. הוא פקח את עיניו וצפה בשקט במתרחש. לנגד עיניו הוא ראה שני גברים מקיימים יחסי מין עם שה תמים. לאלוז התעוור. כעת נאלץ לחדד את חושי הריח והשמיעה שלו על מנת לשרוד. הוא זחל אל תוך מה שנשמע כמו חדר מרוחק יותר ממקום הימצאם של שני הגברים החוטאים והנה הוא שומע פתאום קול מלטף של אישה שקוראת לו לזחול לעברה "בוא! בוא!" קורא הקול. "בוא אלי! בוא!" ממשיך וקורא הקול השמיימי. לאלוז זוחל אל עבר הקול והנה פתאום הוא מוצא עצמו בזרועותיה של אישה. "מי את?" שואל לאלוז בחשש. "אני הנסיכה לאלוזה" עונה קולה המלטף של האישה "אני רואה אותך בונה את ביתי כבר יותר מחודש ומן הרגע הראשון ידעתי שאתה, אתה הוא הגבר של חיי". לאלוז היה בטוח שמדובר במתיחה או גרוע מזה שהוא הוזה, אולם כבר כמה ימים שלא עישן אופיום ועל כן עניין המתיחה היה הגיוני יותר בעבורו. "אתה לא מאמין לי" שאלה לאלוזה. "מאמין, מאמין" אמר לאלוז בקול מפוחד "אבל מה עם הראייה שלי?!" "ראייתך מיד תחזור אליך... אבל קודם כל עלי לוודא אם אתה באמת האחד לו אני מחכה". לאלוזה ביקשה ביקשה מלאלוז לשבת על ברכיו. לאלוז ביצע את מבוקשה בצייתנות. לפתע הוא הרגיש משהו חודר לתוך עינו, הוא צווח מכאב אולם ידה המלטפת של לאלוזה סירקה את שיערו בעדינות והרגיעה אותו, פתאום הוא חש מין שאיבה מוזרה מעינו. הייתה זו לאלוזה שהחלה לשתות את דמו בקש דרך ארובת העין. תחילה לאלוז היה מבועת אולם אט אט הבין כי תחושה זו נעימה לו וכשהפסיקה לאלוזה על מנת לשאוף אוויר דרש מיד כי תמשיך. והיא המשיכה. היא מצצה את דמו בתאווה, מצצה את איבריו הפנימיים, עד שגופו נעשה דקיק וריק וכל מה שנשאר בתוכו של לאלוז היה עצמות עטופות בעור. לאלוזה השבעה הניחה את גופו של לאלוז במיטה, והלכה לישון לצידו. באמצע הלילה, התעורר לאלוז בבהלה. הוא ראה כי לאלוזה שוכבת עירומה לצידו, מיד שמח על ששבה אליו ראייתו אולם לא הבין מה קרה בכל אותו היום. לפתע מישש את גופו וחרדה תקפה אותו. גם הוא היה עירום. הוא היה רזה וחלוש. אמנם איבריו הפנימיים כבר הספיקו לצמוח בחזרה במהלך השינה הארוכה, וגם מירב דמו כבר חזר אליו, אך גופו היה כחוש וחלוש מתמיד. הוא החל להיזכר בכל מאורעות אותו היום, איך לאלוזה שתתה את דמו ואת כל איבריו, ואיך, למרבה הזעזוע הוא נהנה מכל רגע. לאלוז חשש. הוא הרגיש שמשהו לא בסדר, בהחלטה אמיצה ונחרצת הוא התלבש חיש קל וכיוון עצמו לצאת מהדירה. בדרך לדלת הכניסה ראה גופה של שה. הוא מצא את הדלת ונמלט על נפשו. בבוקר התעוררה לאלוזה. היא ראתה כי לאלוז לא לצידה. היא התייפחה. הוא בדיוק הגבר שהיא הייתה צריכה כדי לשרוד. הוא בדיוק הגבר המתאים להשביע את רעבונה. היא ידעה כי לא תוכל לצאת לחפשו וכי הוא לעולם לא ישוב. מוכת ייאוש החלה לקרוא בשמו.
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||